על ברנה בראון Brene Brown שמעתי לראשונה מקרן כהן,
חברה יקרה, בהקשר של "לאמץ את תחושת הפגיעות".
וכל זה למה?
כי כדי לאפשר לקשרים אישיים להתרחש
בכל מקום - עם לקוחות, עם חברים, עם בני המשפחה -
אנחנו צריכים לאפשר לעצמנו להיראות, אבל באמת.
ואז התחיל גל של שאלות בתוך הראש שלי:
מה זה בכלל תחושת פגיעות?
האם זה להסכים לדבר על החולשות שלך?
האם זה אומר שיש רישיון להתחיל לקטר?
או שאולי זה מסתכם באומץ לעמוד מול מצלמה
בידיעה שאת מספיק טובה ומעניינת?
ובכלל, האם אני צריכה "לארגן" לעצמי פגיעות גם אם
אני לא מרגישה פגיעה?
בתחושה הזו התחלתי לצפות בסרטון של TED, שבו
ברנה בראון מתארת את המחקר הארוך שעשתה
כדי לפצח את סוד הפגיעות והבושה, ואת המסע
העצמי שעשתה בעקבותיו, אותו היא מתארת בהומור רב
כשנה של "קרבות רחוב ופסטיבל אגרופים".
בקרב כנגד הפגיעות היא הפסידה,
אבל הרוויחה בחזרה את חייה.
אל תחמיצו - פנו לכם 20 דקות וצפו. הנה הקישור:
http://www.ted.com/talks/brene_brown_on_vulnerability.html
כשאתם צופים בסרטון, שימו לב גם לאופן שבו ברנה
מגישה את הדברים: סיפור אישי, סיטואציות מצחיקות,
סיטואציות של מפנה, שימוש בהומור, ובעיקר -
ברנה צוחקת על עצמה אבל בשום אופן
לא פוגעת במקצועיות שלה.
אני צפיתי בסרטון לפחות פעמיים כדי גם ליהנות מהתוכן
וגם לשים לב לטכניקה.
תקציר לממהרים (זה לא מחליף את הצפיה המרתקת):
אם אצטרך לסכם את החלק הכי חשוב בדבריה
של ברנה בראון אגיד כך:
אי אפשר לשתק באופן מובחן את הרגשות השליליים,
מבלי לשתק את הרגשות החיוביים. כשאנחנו משתקים
את הבושה, הפחד, האכזבות, אנחנו גם משתקים
את השמחה, הכרת התודה והיצירתיות שלנו.
וכשאנחנו מאמינים שאחנו מספיק טובים
(או מספיק עשירים או מספיק רזים או מספיק חכמים...),
מהמקום הזה אנחנו מפסיקים לצעוק, ומתחילים
להקשיב ולחיות באמת.
מתייחסים לפגיעות קצת אחרת עכשיו? מוכנים לנסות?
אני כן.
שלכם,
דיקלה מור
http://www.asakim.tv
|